17/11/2025
אז בהמשך לפוסט הקודם, חשבתי לשתף שיש לנו דיירת חדשה בבית.
זוכרים שבזמני הסגרים בקורונה היינו שואלים בצחוק איזה ילד היינו מוסרים לאומנה ולמה דווקא את השני? אז, בניסיון טיפולי לא אופייני, החלטנו להביא לו ליום ההולדת מתנה – ארנבות. למה? כי זה עוזר עם ויסות חושי, הרגעת הרוחות, למידת אחריות ובתכלס כי ממש רציתי ארנבות.
באמת הבאנו זוג ארנבות מתוקות שלצערנו הלכו לעולמן כחודש לאחר מכן, בנסיבות לא ברורות, בדיוק בערב בדיקת חמץ. (אולי היו אלרגיות לניקיון, אנחנו עדיין מנסים להבין את המשמעות העמוקה של העניין)
כדי להרגיע את זעקות האבל והחורבן של הילדים, הבאנו זוג ארנבות חדש.
ואז, כמה חודשים אחר כך, גילינו בוקר אחד שזכינו לגדל את מריה הקדושה של הארנבות – כי איכשהו נולדו גורים. או לחלופין, אחת הארנבות ה”נשיות” שלנו התבררה כזכר עם בלבול מגדרי קל.
הגורים התגלו בשעות הבוקר המוקדמות והתרגשות עצומה אחזה בדיירי הבית (חוץ מנדב, שהתהפך לצד השני והמשיך לישון).
אלא שהסוף היה טרגי – אחרי יממה בדיוק, כל הגורים נטרפו ע״י חתול.
אבל לא התייאשנו. פנינו לביטוח לאומי למיצוי זכויות לארנבת, הפנינו אותה לטיפול באובדן ושכול, וכעבור חודש – היא המליטה שוב.
פה מגיע קרדיט לנדב, שבנה להן כלוב חדש ומוגן במרפסת העליונה.
החתול אמנם לא חזר, אבל גם הפעם – לא שפר גורלם של הגורים, שנמצאו מתים ערב אחרי. 🙈
אחרי ארבעה ניסיונות כושלים, הבנתי שמיציתי את עניין פינוי הגופות החודשי – ומסרנו את הארנב הזכר.
בדיעבד, עודכנו ע״י הבעלים החדשים שהוא דפוק לגמרי, ומפגין דפוסי התנהגות מדאיגים של בני סלע של עולם הארנבות.
באופן מפתיע, אחרי שבני סלע עבר למעונו החדש, הארנבת שנותרה התחילה לפתח דפוסי התקשרות נורמטיביים עם יתר בני הבית.
ובהמשך לכך, להגעת החורף (שזהו? נגמר?) ובעיקר להיותו של נדב במילואים, הארנבת עברה להתגורר (באופן זמני) אתנו בסלון.
וזה הרגע שבו מצאתי את עצמי בחופשת לידה, עם בעל במילואים, תינוק ניו-בורן וארבעה ילדים מתחת לגיל 9 – כשהיחידה ששמה עליי בבית היא יצור פרוותי עם אהבה אינסופית לגזרים ונטייה מדאיגה לנשנש קרטון וחוטי חשמל. (וכך נפרדנו מהמקפיא, המנורה ושלושה מטענים.)
מזל שיש החזרים מהמילואים.
בתמונה- בני סלע מנסה להיראות תמים כדי שתמצא לו משפחה מאמצת.
