Artcalo

20/09/2024

articolo di ieri da leggere - segue ebraico- c’e un alternativa alla terza guerra del LIBANO ne abbiamo gia sofferto tanto sia con la prima che la seconda ( PURTROPPO ANCHE PERSONALMENTE ) Appoggiate e promulgate quanto scrive Zvi Barel DAI!! BASTA CON LA GUERRA CERCHIAMO LA PACE ( UNO CHE E’ ANCORA UN POCHINO OTTIMISTA)

18/09/2024 ZVI BAREL HAARETZ traduzione chat gpt
La guerra in Libano è davvero una guerra "senza alternative"? Non bisogna credere a questa menzogna.
Soldati al confine con il Libano, dicembre. Israele si sta dirigendo verso una guerra di scelta, senza che sia chiaro chi sarà il ministro della Difesa o quale sia il livello di preparazione dell'esercito.
Israele sta avanzando consapevolmente verso una guerra di scelta in Libano, mentre non si sa chi sarà il ministro della Difesa che la guiderà; la preparazione dell'esercito rimane incerta; il sostegno internazionale è più debole che mai e il fronte interno è in rovina. Se finora il governo ha abbandonato "solo" le comunità vicino a Gaza e nel nord del paese, una guerra in Libano non risparmierà nessuna località. I cittadini più fortunati passeranno giorni e notti in rifugi angusti, mentre altri cercheranno riparo nelle trombe delle scale o sotto alberi e pietre. Nel frattempo, gli aerei da guerra riporteranno il Libano all'età della pietra, gli aeroporti saranno chiusi, gli ospedali crolleranno, le scuole e gli asili smetteranno di funzionare, e decine di migliaia di lavoratori lasceranno i loro posti di lavoro.
E questo sarà solo l'inizio. Dimenticatevi dei prigionieri, già considerati un fastidioso fardello che ostacola la "vittoria assoluta". I loro corpi verranno estratti uno per uno dai tunnel, e forse non riceveranno neppure una cerimonia funebre, perché chi avrà tempo per questo quando la guerra in Libano infiammerà tutto il paese? Così appare una guerra totale. A chi si aspetta una guerra lampo che distrugga le "infrastrutture" di Hezbollah in due o tre settimane, è consigliato di preparare scorte di cibo, acqua, denaro, carta igienica, batterie e generatori, poiché non tutti troveranno posto nei rifugi atomici di Cesarea o nel bunker protetto "Kanaf Zion".
Ma il pesante prezzo pagato sarà giustificato, perché come a Gaza, Israele di certo avrà una strategia perfetta per raggiungere i suoi obiettivi in Libano. Va solo detto che questa settimana, dopo quasi un anno, il governo si è "ricordato" di aggiornare gli obiettivi di guerra, aggiungendo il ritorno sicuro dei residenti del nord nelle loro case. L'ovvio, a quanto pare, non era stato considerato fino ad ora. E quali sono gli altri obiettivi? Distruggere le "infrastrutture terroristiche" di Hezbollah? Forse un "nuovo ordine" in Libano?
Israele ha passato 18 anni nel pantano libanese prima di rendersi conto che la concezione che l'aveva portata a invadere il Libano nel 1982 era già fallita nei primi mesi di guerra. L'aspettativa di una rivolta civile in Libano che costringesse Hezbollah a cessare il fuoco e ammettere di aver sbagliato è una illusione, proprio come lo è aspettarsi che i residenti di Gaza si ribellino contro Hamas. Più probabile è una rivolta internazionale che imponga sanzioni e un embargo sulle armi a Israele, la quale potrà naturalmente continuare a "combattere con le unghie", come ha promesso incoraggiante Benjamin Netanyahu.
C'è una scelta e c'è una via d'uscita. L'accordo sui prigionieri è ancora valido, e il suo prezzo sarà inferiore a quello di qualsiasi guerra ambiziosa che Israele possa intraprendere in Libano.
Israele forse sogna di ristabilire la "fascia di sicurezza" in Libano, o di riprodurre il "perimetro" che circonda Gaza, allontanando ogni minaccia. Questo significherebbe una lunga occupazione del Libano, ripetendo lo stesso errore e aspettandosi risultati diversi. Vale anche la pena ricordare che la massiccia presenza dell'esercito nella Cisgiordania non ha portato tranquillità, e la situazione in Libano è molto più complessa. Non basterà allontanare Hezbollah dal confine o fino al fiume Litani. L'organizzazione ha un solido retroterra militare a nord del Litani, e i suoi canali di rifornimento non dipendono da un corridoio libanese. E non abbiamo ancora parlato del possibile coinvolgimento dell'Iran.
Questo scenario da incubo non è inevitabile. La finestra di opportunità diplomatica non è chiusa. L'accordo sui prigionieri è ancora sul tavolo e il suo prezzo sarà inferiore a qualsiasi guerra inutile che Israele possa intraprendere in Libano. Non solo perché ripagherebbe il grande debito che il governo e lo stato di Israele hanno nei confronti dei suoi cittadini, ma anche perché potrebbe risparmiare un'altra guerra superflua. Questo accordo è disponibile, e non si deve cadere nella menzogna che la guerra in Libano è una guerra "senza alternative", o che "ci è stata imposta". Esistono scelte, esiste un'opzione e c'è una via d'uscita. La tragedia è che probabilmente queste soluzioni verranno trovate solo da una commissione d'inchiesta nazionale dopo la terza guerra in Libano — una guerra che chiarirà che l'unica minaccia che ci è stata davvero imposta è quella di un governo f***e.

בראל -הארץ 18-09-24
מלחמה בלבנון היא מלחמת "אין ברירה"?

אסור להאמין לשקר הזה חיילים בגבול לבנון, בדצמבר. ישראל דוהרת למלחמת ברירה, כשלא ברור מי יהיה שר הביטחון או מה מידת מוכנותו של צה"ל חיילים בגבול לבנון, בדצמבר. ישראל דוהרת למלחמת ברירה, כשלא ברור מי יהיה שר הביטחון או מה מידת מוכנותו של צה"ל חיילים בגבול לבנון, בדצמבר. ישראל דוהרת למלחמת ברירה, כשלא ברור מי יהיה שר הביטחון או מה מידת מוכנותו של צה"ל צילום: גיל אליהו חיילים בגבול לבנון, בדצמבר. ישראל דוהרת למלחמת ברירה, כשלא ברור מי יהיה שר הביטחון או מה מידת מוכנותו של צה"ל צילום: גיל אליהו ישראל דוהרת בעיניים פקוחות למלחמת ברירה בלבנון, כשלא ידוע מי יהיה שר הביטחון שינהיג אותה; כשמידת מוכנותו של צה"ל אינה ברורה; כשהעורף הבינלאומי דק מתמיד וכשהעורף הפנימי הרוס. אם עד כה הפקירה ממשלת האבדון "רק" את עוטף עזה ואת יישובי הגליל, מלחמה בלבנון לא תחוס על שום יישוב. אזרחים בני מזל יעבירו את ימיהם ואת לילותיהם בממ"דים מחניקים, אחרים יתרוצצו בחדרי מדרגות או יחפשו מקלט מתחת לעצים ולאבנים. ובשעה שמטוסי חיל האוויר יחזירו את לבנון לתקופת האבן, שדות התעופה ייסגרו, בתי החולים בארץ יקרסו, בתי הספר והגנים ישבתו, ועשרות אלפי עובדים ינטשו את מקומות עבודתם. וזו תהיה רק ההתחלה. את החטופים, שכבר נהפכו לסרח עודף מעצבן, נטל מכביד שבולם את "הניצחון המוחלט", אפשר לשכוח. גופותיהם יישלפו זו אחר זו מן המנהרות, וספק אם גם יזכו לטקס זיכרון, שהרי למי יהיה ראש לטקס כזה כשהמלחמה בלבנון תבעיר את כל הארץ. ככה נראית מלחמה כוללת. למי שמצפה למלחמת בזק שבאבחת חרב תהרוס בתוך שבועיים־שלושה את "תשתיות" חיזבאללה, מומלץ בכל זאת להכין מלאי מזון, מים, כסף, נייר טואלט, סוללות וגנרטורים, כי לא לכולם יהיה מקום במקלט האטומי בקיסריה או מושב מובטח ב"כנף ציון". אבל המחיר הכבד ישתלם, כי כמו בעזה, לישראל בוודאי יש אסטרטגיה מושלמת להשגת היעדים בלבנון. רק כדאי לציין שהשבוע, אחרי כמעט שנה, נזכרה הממשלה "לעדכן" את מטרות המלחמה, והוסיפה להן את החזרת תושבי הצפון לבתיהם בשלום. המובן מאליו, מתברר, לא היה מטרה עד עכשיו. ומה הן שאר המטרות? להשמיד את "תשתית הטרור" של חיזבאללה? אולי "סדר חדש" בלבנון? 18 שנה בוססה ישראל בבוץ הלבנוני עד שהבינה כי הקונספציה שהניעה אותה לפלוש ללבנון ב–1982 פשטה רגל כבר בחודשי המלחמה הראשונים. הציפייה למרי אזרחי בלבנון שיאלץ את חיזבאללה לנצור את האש, ולהכריז שטעה, היא אשליה בדיוק כמו הציפייה שתושבי עזה ימרדו בחמאס. במקומה אפשר לצפות ל"מרי" בינלאומי שיטיל סנקציות ואמברגו נשק על ישראל, וזו תוכל כמובן להמשיך "להילחם בצפורניים", כבשורתו המעודדת של בנימין נתניהו. יש בחירה ויש מוצא. עסקת החטופים עדיין בתוקף, ומחירה יהיה נמוך יותר מכל מלחמה שאפתנית שתיזום ישראל בלבנון ישראל אולי חולמת להקים בלבנון מחדש את "רצועת הביטחון", או להעתיק את שיטת ה"פרימטר" — אזור החיץ — שמקיף את רצועת עזה, ולהרחיק את כל האיום. המשמעות היא כיבוש ארוך טווח בתוך לבנון, שפירושו לחזור על אותה טעות ולצפות לתוצאות אחרות. וכן רצוי להיזכר שנוכחות מסיבית של צה"ל בגדה לא הביאה שקט, ובלבנון הסיפור מורכב הרבה יותר ממה שקורה שם או בעזה. לא יהיה די בהרחקת חיזבאללה מהגבול או עד הליטני. לארגון יש עורף צבאי מוצק ומאיים מצפון לליטני, ערוצי ההצטיידות וההתחמשות שלו אינם תלויים בציר פילדלפי לבנוני, ועדיין לא דיברנו על המעורבות הפוטנציאלית של איראן. תרחיש הבלהות הזה לא מוכרח להתגשם. חלון ההזדמנויות המדיני לא נסגר. עסקת החטופים עדיין בתוקף, ומחירה יהיה נמוך יותר מכל מלחמה שאפתנית שתיזום ישראל בלבנון. לא רק משום שהיא תפרע את החוב האדיר שממשלת ישראל והמדינה חבות לאזרחיה. היא עשויה לחסוך מלחמה מיותרת נוספת. עסקה כזאת מונחת על השולחן, אסור לקנות את הבלוף שהמלחמה בלבנון היא מלחמת "אין ברירה", או שהיא "נכפתה עלינו". יש ברירה, יש בחירה ויש מוצא. הטרגדיה היא שכנראה אלה יימצאו רק בוועדת החקירה הממלכתית שתקום לאחר מלחמת לבנון השלישית — מלחמה שתבהיר כי האיום היחיד שנכפה עלינו הוא שלטון מטורף

05/09/2024

QUESTA LA VERITA' ITALIANI AIUTATECI ! VI IMPLORO TUTTI IN PIAZZA GIORNO PER GIORNO . NON NE POSSIAMO PIU' . GLI OSTAGGI STANNO MORENDO DOBBIAMO SALVARE CHI SI PUO' SALVARE. LEGGETE QUANTO SEGUE. AAvner Calo'
TRADUZIONE CHAT GPT Yossi Klein, Haaretz, 05-09-2024

Un popolo deve opporsi a chi lo conduce dalla democrazia alla dittatura.

Non si può continuare così. La rabbia e la frustrazione non possono tollerare l'indifferenza sprezzante e ottusa di chi chiede: "Perché, cos'è successo?" Questo non può continuare. Abbiamo il diritto all'autodifesa. Un popolo ha il diritto di difendersi da chi lo danneggia. Un popolo deve opporsi a chi lo conduce dalla democrazia alla dittatura. I dittatori capiscono sempre meglio dei loro generali come condurre una guerra. I dittatori non ascoltano il loro popolo, mille manifestazioni non li smuoveranno, nelle democrazie si vota, con i tiranni si combatte. La scelta è combattere o fuggire.

Combattere contro un "governo eletto"?
Basta con questo. Quante volte bisogna ancora ricordare che anche in Germania nel 1933 il governo fu eletto legalmente? Non si deve fare un confronto? È necessario confrontare. È esattamente il momento di farlo: quando stiamo passando dalla democrazia alla dittatura, quando è ancora possibile avvertire, fermare e prevenire. Quando la Corte Suprema è ancora in agonia e Nathan Eshel non sta ancora gestendo il Canale 13. Un popolo deve difendersi in un paese dove il ministro responsabile della polizia infrange la legge, il ministro delle finanze se ne infischia e il ministro dell'istruzione lo aggira. Non hanno nemmeno bisogno di nuove leggi: semplicemente non rispettano quelle vecchie.

Chi può fermarli?
Solo noi. Solo per le strade. Non c'è modo educato di cacciare un dittatore. Dove non c'è uguaglianza davanti alla legge, non c'è obbligo di rispettarla. Se qualcuno si mette al di sopra della legge, deve essere rimosso. Deve andarsene prima che ci sommerga in fiumi di sangue. È già immerso nel sangue. La guerra è il suo salvagente.

Ci tiene sospesi in uno stato di ansia costante.
Dipendiamo dalla sua volontà e dall'umore di sua moglie. Promette di vincere le guerre che inizia, purché gli diamo tempo. Il tempo è la sua risorsa preferita. Tempo senza elezioni e senza indagini. Dategli una guerra e vi mostrerà come manda a morte quelli che potrebbero minacciare il suo potere. Per lui, è meglio che muoiano a Gaza piuttosto che manifestino contro di lui a Kaplan.

Netanyahu usa l'esercito come Ben Gvir usa la polizia. I soldati a Gaza li mette davanti a sé come scudi umani, e loro muoiono a Gaza senza sapere il perché. Straziati tra le dichiarazioni dei loro comandanti che dicono che la loro battaglia è inutile e l'illusione che stanno difendendo la patria. Loro e i loro genitori non sono scollegati. Sanno di essere mandati a morire solo per lui e per lui soltanto. Eppure non dicono: basta.

Com'è successo che siamo andati a dormire con un bugiardo e ci siamo svegliati con un tiranno?
Perché siamo stati ciechi ai processi in corso, alla nomina di Ben Gvir, al colpo di stato giudiziario, alla violenza dei coloni. I processi non si fermano, si ritardano soltanto. Si fermeranno solo se li blocchiamo. Ora capiamo quanto siamo stati ingenui a lasciargli fare tutto quello che voleva, a ingannarci da soli, a dirci che non poteva essere vero, che non era solo, che c'erano persone oneste e intelligenti intorno a lui.

Abbiamo sbagliato. Sono marionette. Un solo sguardo da parte sua, e si fanno sotto addosso. I più veloci guadagnano la sua fiducia con adulazioni, strisciando e leccandogli i piedi. I suoi ministri sono complici nel crimine. I vestiti del gabinetto di sicurezza sono impregnati di sangue. La patetica delegazione per l'accordo sui prigionieri copre i suoi fallimenti. Le loro mani non sono pulite. Che tornino, che si dimettano: basta con la farsa.

Oggi proviamo rabbia e impotenza come dopo l'assassinio di Yitzhak Rabin. Non siamo mai stati di fronte all'assassinio di un primo ministro, non siamo mai stati davanti a una dittatura in fase di creazione. Davanti ai nostri occhi sbalorditi, qualcuno con una pi***la carica è riuscito allora a cambiare il volto del paese. Ha vinto perché ci siamo fidati della democrazia per proteggerci. Oggi, con i corpi dei sei ostaggi davanti a noi, siamo divorati dalla vergogna e dal rimorso. Il sangue degli assassinati macchia anche le nostre mani. Non abbiamo urlato abbastanza, non abbiamo bloccato, non ci siamo barricati. Abbiamo manifestato solo per lavarci la coscienza.

Ora lui gira con una pi***la carica e minaccia di cambiare il volto del paese. Usa l'esercito come Ben Gvir usa la polizia. Mette i soldati a Gaza davanti a sé come scudi umani. Se mi colpite, minaccia, prima colpirete loro. Non esiterà a sparare anche a noi. Dopo l'assassinio di Rabin, abbiamo sbagliato e non dobbiamo sbagliare di nuovo. Non possiamo permettergli di continuare. Non possiamo lasciargli prendere il controllo e far impazzire Ben Gvir. È il momento di fermarli, altrimenti ci uccideranno.

16/07/2024

ראיון עם אבנר קאלו - אומן השבוע בעיתון קיבוץ מעגן מיכאל – יעל אזולאי -יוני 2024

את השיחה אנו מקיימים בביתם של ברברה ואבנר. ציוריו הגדולים, החזקים ומלאי הצבע וההבעה תלויים על הקירות סביב וממלאים אותי בתחושה של השראה והתעלות הנפש.עוד לפני שהתחלנו לדבר.
אבנר מספר לי שנולד לפני כמעט 80 שנים, בזמן מלחמת העולם השנייה. משפחתו מצאה מפלט בשוויץ ולאחר המלחמה חזרו לפירנצה, איטליה, שם גדל כילד. בגיל 13 עבר לפנימייה בעיר טורינו. בשתי הערים הללו נחשף מגיל צעיר לאמנות הגבוהה והמשובחת ביותר שיש לעולמנו להציע, גם הקלאסית וגם המודרנית והעכשווית. בגיל 19 לימד את עצמו לצייר בשמן על בד, וכך התחיל את דרכו כאמן.
אחרי מלחמת ששת הימים הגיע לארץ, ביקר במעגן מיכאל, התאהב במקום והחליט לעלות ארצה. ב- 1974, במקביל לעבודתו בפלסאון, התחיל ללמוד ציור בעין הוד. אבנר מציין שבאותם ימים היתה הכרה וייחסו חשיבות רבה לאומנים ויוצרים בקיבוץ. זה לא היה קל, לימודים אחרי הצהרים, גידול ילדים ומשפחה, ובכל זאת הצליח ללמוד ולהתפתח, והוא מוקיר תודה לקיבוץ על כך.

לפני כ- 10 שנים התפרסם בעלון ראיון שערכה ריקי גת איתך, לרגל תערוכה שנפתחה וכותרתה: 50 שנות יצירה! בסוף הכתבה, כשנשאלת מה אתה רוצה שיקרה בשנים הבאות, ענית בין היתר: "...לפרוץ את המגבלות שלי, לשנות את הסגנון, לנסות אופציות אחרות, רעיונות חדשים. באמנות צריכים להעז לפעמים".

זה קרה?
אפשר לומר שכן. בשנים הראשונות בהן התחלתי לצייר היה קשה ומאד יקר להשיג בדים גדולים. זה היה משהו שתמיד רציתי וחלמתי עליו.
בשנים האחרונות עברתי יותר ויותר לצייר על בדים גדולים ממש, הגעתי למטר וחצי ואף יותר. בעבודה על בד גדול יש בעייתיות. אתה עומד מולו ולא תמיד יודע מאיפה להתחיל ואיך זה יתקדם. פיתחתי לעצמי שיטה - דבר ראשון לכסות את הבד עם צבע בסיס ואז, לאט-לאט לבנות את הציור בעזרת פיגמנטים וצבעים שונים, שיוצרים יחד תנועה וקומפוזיציה כדי להגיע למטרה הסופית. כשאני מתחיל עבודה, אני לא תמיד יודע באיזה שלב בדיוק לסיים אותה. כמו בכתיבה, שאתה לא יודע האם להוסיף עוד מילה, עוד שורה, אז בציור זה עוד צבע, עוד שכבה וכדומה. לפעמים אני מצליח לסיים ציור בחצי שעה, ולעומת זאת יש ציורים שעבדתי עליהם ימים רבים. לפעמים אני מתחיל ציור, עובד עליו, מפסיק, חוזר עוד פעם, כך יום יומיים, שלושה. יש הרגשה של התפתחות תוך כדי מחשבה. לא תמיד זה קורה.
מה קורה ליצירה בזמני מלחמה? אפשר להמשיך כרגיל?
אני כמעט שישים שנה פה. הגעתי לארץ בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967 והאופוריה הגדולה שהייתה אז.
אחר כך "נפלה" עלינו מלחמת יום כיפור. הייתי חייל בסיני, בתעלה, והמפקד שלי נפל בקרב, ממש בידיים שלי. במלחמת לבנון הראשונה 1982, הייתי מילואימניק בלבנון, ב-2002 יניר ניצל מפיגוע טרור וב-2006 נפל בננו נאור,
במלחמת לבנון השנייה. אחרי הנפילה של נאור לקח לי זמן להתחיל שוב לעסוק ביצירה. לציור הראשון, אחרי כשנה, קראתי "לחזור לצייר" וזה היה קשור לנפילתו. ישנה תמונה נוספת, גדולה יחסית, עם דמותו של נאור כשהוא עומד מעל הצוק בראש הנקרה ומתבונן אל חוף הים, אותה לא סיימתי, נשארה עומדת בסטודיו שלי. מאז כל הזמן יש אצלנו מלחמות, מבצעים, בהם תמיד הלחץ הנפשי עולה. מדי פעם חיפשתי דרך לבטא את המציאות הקשה דרך הציור. למשל בתמונה אחת שנקראה "כשהעולם עיוור". ציירתי בה שתי דמויות של אנשים עיוורים מסתובבים זה מול זה, נלחמים אחד בשני ללא מטרה. בסופו של דבר אין באמת מטרות למלחמות.
כשאתה מצייר ציור כזה אתה מרגיש שהוא בא כתגובה למצב? הוא עוזר לך להתגבר, להבין יותר טוב, להוציא החוצה את הכאב וחרדה?
זה בהחלט עוזר לשחרור, אבל בנוסף חשוב לי באמצעות היצירה, גם בצילום ובכתיבה, לתעד רגעים וזמנים חשובים ומשמעותיים בחיים שלי. זה נותן לי ערך מוסף. גם חוויות פרוזאיות, כמו טיולים, מקומות בהם הייתי, דברים יפים שראיתי.

מה איתך עכשיו, מאז ה-7 לאוקטובר, מבחינת היצירה?
בשבוע הראשון, אחרי אותה שבת, ציירתי ציור גדול בירוק (שכבר הופיע בשער העלון). אולי היו אלו התמונות של הדשאים הריקים בקיבוצים שהקרינו בטלוויזיה כל הזמן, שהשפיעו עליי. בשבוע השני התחלתי ציור גדול הקשור לחטופים. התקווה שלי הייתה שהחטופים יחזרו מהר. כשזה לא קרה, אמרתי - אני לא נוגע, לא יכול להמשיך. החלטתי להפסיק עד שהחטופים יחזרו. ומאז אני מחכה. לא מצייר.
מתחילת המלחמה אתה מנסה בדרכים שונות למכור יצירות שלך ולהעביר את התרומה למען מטרות חברתיות. ספר על המהלך הזה, איך הגעת לזה, איזה פעולות עשית, האם זה מצליח?
לפני שנתיים בערך, התחלתי לבנות אתר אינטרנט על מנת להציג בו את העבודות שלי. נורמן אלבלה עזר לי ובנה את האתר artcalo.com בשלוש שפות. כל הזמן
חשבתי איך לתרום את הכסף שאני מקבל על המכירות, חיפשתי דרך. כשפרצה המלחמה וכולם התחילו לגייס לתרומות, אמרתי לנורמן: יאללה בוא נלך על זה, עכשיו הגיעה ההזדמנות. שינינו את האתר בקצב די מהיר כדי לעלות לאוויר ולנסות לגייס תרומות בעזרת מכירת עבודות. בגלל שהאתר הוא באיטלקית, אנגלית ועברית, הצלחתי למכור תמונות, בחוץ לארץ, וגם בארץ, ולהגיע לסכום יפה יחסית, כ-12 אלף ₪. בהמשך הצגתי תערוכה במועדון האסם לאותה מטרה של מכירה ותרומה. הקושי הוא בפרסום. הוא צריך להיות מאוד אגרסיבי, רחב היקף, נגיש. צריכים להשקיע זמן, משאבים, ובעיקר ידע איך להגיע לקהלים, רק כך אפשר למכור אמנות בימינו. ממש סוגיה מסובכת. בקרוב אפתח את הבית לתצוגת ציורים לרכישה ותרומה. התרומות באתר עוברות ישירות לשני יעדים – קיבוץ ניר עוז ועמותת "צעד קדימה" הפועלת בקרב אנשים בעלי מוגבלויות בכל הארץ. זה מאד פשוט: נכנסים לאתר, בוחרים עבודה, פועלים לפי הנחיות ולאחר העברת התרומה ישירות לעמותה - מקבלים ממני את היצירה.
כאמן ותיק – יש לך מחשבות על אמנות? יש לה תפקיד בתרבות האנושית? היא משפיעה בדרך כל שהיא, יכולה לייצר שינוי ?
האמנות חשובה להפליא. היא מהווה כלי ביטוי רב משמעות לאדם, מאפשרת ומלמדת אנשים לתקשר, לבטא מחשבות, רגשות ולשתף חוויות. דרכה אנחנו שומרים על קשר ורצף עם התרבות וההיסטוריה והיא תורמת להתפתחות החברה האנושית. בנוסף לכך האמנות מעודדת חשיבה יצירתית וביקורתית, יכולה להביא ריפוי לנפש. האמן מביא את עצמו לעולם דרך יצירתו.
מוסף גלריי
ברשתנו 3345 | 21.6.2024

VIVA L'ARTE!
Intervista con Avner Calo’
Artista della settimana nel giornale del Kibbutz di Maagan Michael

(Inervistrato da Yael Azoulai)

Stiamo conversando a casa di Barbara e Avner. I suoi dipinti grandi, forti e pieni di colore ed espressione sono appesi alle pareti intorno a me e mi riempiono subito di un senso d’ispirazione e di spiritualita’, anche prima che iniziassimo a parlare.
Avner mi racconta che è nato quasi 80 anni fa, durante la seconda guerra mondiale. La sua famiglia trovò rifugio in Svizzera e, dopo la guerra, tornò a Firenze, in Italia, dove crebbe da bambino. All'età di 13 anni si trasferì in un collegio nella città di Torino. In queste due città è stato esposto fin dalla giovane età, all'arte più alta e raffinata che il nostro mondo ha da offrire, sia classica che moderna e contemporanea. All'età di 19 anni imparò da autodidatta a dipingere ad olio su tela, iniziando così la sua carriera di artista.
Dopo la Guerra dei Sei Giorni venne in Israele, visitò Ma'agan Michael, si innamorò del posto e decise di emigrare in Israele. Nel 1974, contemporaneamente al suo lavoro alla Plasson, inizio’ a studiare pittura a Ein Hod. Avner sottolinea che a quei tempi nel kibbutz c'era un riconoscimento e veniva attribuita grande importanza agli artisti e ai creatori. Non è stato facile, studiare il pomeriggio, crescere I figli e badare alla sua una famiglia, eppure è riuscito ad imparare ed a svilupparsi, ed è stato per questo grato al kibbutz.

(Yael): Circa 10 anni fa, un'intervista realizzata da Riky G*t con te, in occasione di una mostra che venne inaugurata e intitolata: “50 Years of Creation!” Alla fine dell'articolo, quando ti è stato chiesto cosa vuoi che accada nei prossimi anni, hai risposto, tra le altre cose: "...superare i miei limiti, cambiare il mio stile, provare altre opzioni, nuove idee. Nell'arte hai bisogno di osare"
è successo?

Posso dire di sì. Nei primi anni in cui ho iniziato a dipingere, era difficile e molto costoso acquistare tele di grandi dimensioni. Era una cosa che ho sempre desiderato e sognato di fare.
Negli ultimi anni mi sono avvicinato sempre di più alla pittura su tele davvero grandi, ho raggiunto il metro e mezzo e anche di più. Lavorare su una tela di grandi dimensioni è problematico. Stai di fronte alla tela e non sempre sai da dove cominciare e come andrà avanti. Ho sviluppato un mio metodo : prima coprire la tela con un colore di base e poi costruire lentamente il dipinto con l'aiuto di diversi pigmenti a strati che insieme creano movimento e composizione, per poi raggiungere l'obiettivo finale. Quando inizio un lavoro, non sempre so esattamente come lo finiro’. Come nella scrittura non sai se aggiungere un'altra parola, un'altra riga, così nella pittura, un altro colore, un altro segmento, ecc. A volte riesco a finire un dipinto in zcz e al contrario ci sono dipinti su cui ho lavorato per molti giorni. A volte inizio un quadro, ci lavoro, mi fermo, torno ancora, così per un giorno, due, tre. C'è una sensazione di continuo sviluppo mentre si pensa all’opera, ma non succede sempre.

(Yael) : Cosa succede all’arte in tempo di guerra? Si puo’ continuare come al solito?
Sono qui in Israele da quasi sessant’anni. Sono arrivato dopo la Guerra dei Sei Giorni nel 1967 e nella grande euforia che c’era allora.
Poi la guerra dello Yom Kippur è "caduta" improvvisa su di me. Ero un soldato nel Sinai, nella trincea, e il mio comandante cadde in battaglia, proprio nelle mie mani. Durante la prima guerra del Libano nel 1982 ero arruolato come riservista in Libano.
Nel 2002 Yanir si salvo’ da un attacco terroristico e nel 2006 mio figlio Naor cadde nella seconda guerra del Libano. Dopo la tragedia di Naor, mi ci è voluto un po' di tempo per ricominciare a riprendere a dipingere. La prima opera dipinto, un anno dopo, l'ho chiamata “ritorno alla pittura” ed era legata alla sua caduta. C'è un'altro dipinto, relativamente grande, con l'immagine di Naor in piedi sulla scogliera di Rosh Hanikra’ che guarda verso il mare, che non ho mai finito ed è rimasto nel mio studio. Da allora abbiamo sempre avuto guerre e battaglie per le quali la pressione mentale aumenta sempre. Di tanto in tanto cercavo un modo per esprimere la dura realtà attraverso la pittura. Ad esempio in un'immagine intitolata "Quanto il mondo è cieco". Ho disegnato due figure di ciechi che vanno in giro uno di fronte all'altro,combattendo tra loro senza alcuna meta. Alla fine non ci sono davvero ragioni ed obiettivi per le guerre.

(Yael) : Quando dipingi delle immagini come queste senti che sono come una tua risposta alla situazione? Ti aiutano a superare ed a capire meglio, a far emergere il dolore e l'ansia?

Sicuramente, mi aiuta a liberarmi, ma in più per me è importante, attraverso la creazione, come nelle fotografie e nella scrittura, documentare I momenti e gli eventi importanti e significativi della mia vita che dà un valore aggiunto. Anche ricordi d’esperienze positive, come viaggi, posti in cui sono stato e cose belle che ho visto sono impressi nelle mie opere.

(Yael) : Cosa mi dici adesso, dal 7 ottobre, come vai avanti con la tua arte?

Nella prima settimana, dopo quel sabato,dipinsi una grande tela in verde (opera che era già apparsa sulla copertina del nostro giornale). Forse ad influenzarmi sono state le immagini dei prati verdi nei kibbutz che venivano mostrate continuamente in TV. Nella seconda settimana ho iniziato un grande dipinto relativo ai rapiti. La mia speranza era che i rapiti tornassero presto. Quando ciò non è accaduto, ho detto: non tocco piu’ la tela, non posso continuare. Ho deciso di fermarmi fino al ritorno dei rapiti. E da allora sto aspettando. Anche la tela e’ nello studio e aspetta.

(Yael) : Dall'inizio della guerra cerchi in diversi modi di vendere le tue opere e di destinare la donazione a scopi sociali. Raccontaci di questo progetto, come ci sei arrivato, quali azioni hai intrapreso, hai avuto successo?

Circa due anni fa ho iniziato a costruire un sito web per presentare i miei lavori. Norman Albala mi ha aiutato e abbiamo costruito un sito web artcalo.com in tre lingue. Da tempo pensavo a come donare le remunazione delle mie vendite per beneficenza, cercavo un modo. Quando scoppiò la guerra e tutti cominciarono a raccogliere donazioni, dissi a Norman: forza, facciamolo, questa è l'occasione. Abbiamo cambiato il sito abbastanza rapidamente per renderlo adatto al progetto e cercare di raccogliere donazioni vendendo opere. Poiché il sito è in italiano, inglese ed ebraico, ho potuto vendere dipinti, all'estero, oltre che in Israele, e raggiungere una cifra relativamente bella di circa 12mila NIS. Successivamente ho presentato una mostra in Kibbutz per lo stesso scopo di vendita e donazione. La difficoltà stava pero’ nel come diffondere la nostra idea. Bisogna essere molto aggressivi, ampii, accessibili nella pubblicita’. Devi investire tempo, risorse e soprattutto conoscenza su come raggiungere il pubblico, questo è l'unico modo per vendere arte al giorno d'oggi. Una questione davvero complicata. Presto aprirò la casa per esporre i dipinti per l'acquisto e la donazione. Le donazioni sul sito vanno direttamente a due destinazioni: il Kibbutz NIR OZ e l'associazione "STZAAD KADIMA" che opera a favore di giovani e bambino con disabilità in tutto il Paese. Come funziona? E' molto semplice: entri nel sito, scegli un'opera, segui le istruzioni e dopo aver trasferito la donazione direttamente all'associazione, ricevi l'opera direttamente da me.

(Yael) : Essendo un artista piuttosto anziano, hai qualche idea sull'arte? Ha un ruolo nella cultura umana? L’arte Influisce in ogni modo possibile, quali modifiche porta?

L’arte è incredibilmente importante. È uno strumento d espressione molto significativo per una persona, consente e insegna a comunicare, esprimere pensieri, sentimenti e condividere esperienze. Attraverso l’arte manteniamo una connessione e continuità con la cultura e la storia e contribuisce allo sviluppo della società umana. Inoltre, l'arte incoraggia il pensiero creativo e critico e può portare elevazione spirituale dell’anima. L'artista presenta se stesso al mondo attraverso il suo lavoro.

Maagan Michael 3345 | 21.6.202

22/04/2024

16/03/2024

24/01/2024

ממשיכים לתרום מוזמנים לטלפן ולבוא לראות.....

19/12/2023

artcalo.com
🤓